האתר אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי, והשימוש בהמלצות הכתובות בו על אחריות הגולשות

© כל הזכויות שמורות למייסדת האתר 

 Logo credit- Emma Plunkett Art

 

ניתן למנוע אנדומטריוזיס

כיום, לא ידועה על דרך למנוע אנדו', וזוהי לא מחלה אשר "נגמרת" או "נוצרת" בגלל משהו מסויים שהחולה עשתה. יתרה מכך, מחקרים מסויימים הראו כי נשים נולדות עם אנדו וכי יש מרכיב גנטי למחלה. אחרים טוענים כי תזונה מסויימת "מעודדת" את התפרצות המחלה, מחקר אחד לדוגמא מצא כי נשים שצרכו כמות גדולה של אומגה 3 חלו פחות באנדו' מאשר נשים שצרכו כמות גדולה של שומני טראנס.

נערות ומתבגרות לא יכולות לחלות באנדומטריוזיס
רופאים רבים מדי עדיין מאמינים שאנדו' היא מחלה נדירה בקרב נערות ונשים צעירות. כתוצאה מכך, לעיתים הם שוגים באבחון נכון של מצבן של חולות אלו, או מזלזלים בחומרת הסימפטומים.
אמונה זו קשורה לזמנים מוקדמים יותר במאה ה-20: לפני תחילת השימוש בניתוחי הלפרוסקופיה בשנות ה-70, הדרך היחידה לאבחן אנדו הייתה באמצעות ניתוח פתיחת בטן. העלויות והסיכון של ניתוח כזה גרמו לכך שהוא היה לרוב האופציה האחרונה, ורק לנשים שסיימו ללדת. מכיוון שרק נשים בגילאי ה30-40 ביצעו את הניתוחים, המחלה נמצאה רק בנשים בגילאים אלה.
כשנכנסו הניתוחים הלפרוסוקפיים לתמונה בשנות ה-70 וה-80, הם בעיקר על נשים עם בעיות פוריות, וכך נמצא האנדו בעיקר בקרב נשים בסוף שנות ה-20 לחייהן ותחילת שנות ה-30.
רק באמצע שנות ה-80 החל הממסד הרפואי להבחין בתופעה, ומאז נעשו כמה מחקרים בנושא. מספר מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצאו כי 2/3 מהחולות באנדו החלו לחוות סימפטומים לפני גיל 30, ורבות מהן חוו סימפטומים של אנדו מן המחזור הראשון שלהן.


תסמיני אנדומטריוזיס הם בהכרח קשורים לוסת

אחת הבעיות העיקריות בממסד הרפואי כיום, הוא בורותו בנוגע ליחס בין אנדומטריוזיס וסימפטומים הנוגעים לוסת. פעמים רבות נשים מגיעות סימפטומים שלא קשורים לוסת, ולעיתים הוסת שלהן אף סבירה. נשים המדווחות על כאבי אגן כרוניים לאורך כל החודש, או על כאבים שונים האופיינים לאנדו בעוד הוסת סבירה (לדוגמא-כאבי גב, בעיות עיכול בוסת וכאבים ביחסי מין) זוכות פעמים רבות לביטול גורף מצד הרופאים על כך שיש סיכוי שמדובר באנדו', וכך נידונות להמשיך ולחפש מזור לכאביהן.
חשוב להבין שאנדו' היא מחלה מורכבת שמתבטאת בסוגים רבים של סימפטומים, אשר לא תמיד קשורים לוסת. לעיתים נשים אף לא יסבלו מאף סימפטום למרות נוכחות נכבדת של נגעי אנדו, הידבקויות וציסטות.

 

לנשים עם אנדומטריוזיס תמיד יהיה דימום כבד

דימום כבד הוא דווקא יותר טיפוסי לאדנומיוזיס. אמנם גם נשים עם אדנומיוזיס לא תמיד יסבלו מדימום כבד, אבל זה סימפטום נפוץ יחסית למרבית הנשים עם מצב זה.
לעומת זאת, נשים עם אנדו' יכולות לחוות סוגים שונים של וסת-עם דימום כבד או חלש, סדירה או בלתי סדירה וכד'.

 

כשיש אנדומטריוזיס, בהכרח יש כאב

כאמור, פעמים רבות נשים מגלות באופן מקרי כי יש להן אנדומטריוזיס, לדוג' במהלך לפרוסקופיה המבוצעת למטרה אחרת או במהלך ניתוח קיסרי. מיקום הנגעים ועומקם משנה את עוצמת הכאב הנגרם לנשים, ואף יש כאלו שלא יחושו אף סימפטום.
חשוב לציין כי להיות א-סימפטומטית זה לא בהכרח דבר טוב, כיוון שכך האנדו יכול להתפשט לו בחופשיות מבלי שיידעו על קיומו,  ואף לפגוע באיברים כגון המעיים או החצוצרות.
 

אם נגעי האנדומטריוזיס קטנים, לא יהיה כאב רב

אין התאמה בין גודל הנגעים לבין גודל הכאב. נשים יכולות להיות עם אנדו דרגה 4 ולא לחוות כאב כלל, על אף הימצאותן של ציסטות גדולות, הידבקויות רבות וכד', בעוד נשים עם אנדו "קל" יותר, המתאפיין בנגעים שטחיים, ללא ציסטות והידבקויות רבות, יכולות לחוות כאב רב ובלתי פוסק.
כמו כן, לעיתים יהיו נגעים קטנים יחסית, אך עמוקים מאוד, וכן יהיה קשה למצאם למרות שיגרמו לכאב רב. מחקרים מצאו כי אין קשר בין דרגת המחלה (המחולקת בין דרגה 1-4) לבין עוצמת הכאב ושאר הסימפטומים.

 

אם אולטרסאונד או MRI לא מזהים מוקדי אנדומטריוזיס, זה אומר שאין  כאלה
כמו כמעט כל תשובה אחרת, גם כאן התשובה היא: לא בהכרח, ואפילו: ברוב המקרים, אין להסתמך על תוצאות של בדיקות אלו כמדד יחיד.  
נגעים במיקומים מסויימום או בגדלים מסוימים ייראו בקלות באמצעי הדמיה, בעוד נגעים יותר קטנים או שטחיים, לדוגמא באנדו' פריטונאלי (אשר בינם לבין רמת הכאב אין קשר, והם יכולים להכאיב, מאוד) יכולים לא להיראות כלל, אפילו לא בבדיקה מעמיקה כמו MRI.
רק לפרוסקופיה יכולה לאבחן בוודאות אנדו, וחשוב שנשים שחושדות שיש להן אנדו' לא יקבלו את תשובות הרופאים כפשוטם כאשר הם אומרים להם שאם בדיקת הדמיה כזו או אחרת יצאה נקייה, בהכרח אין להן אנדו'. חשוב ללכת למומחי אנדו' אשר בקיאים בכך שהנגעים לא תמיד נראים באמצעי הדמיה.  

 

אנדומטריוזיס נמצא רק באיזור האגן
למרות שאכן מוקדי אנדו נמצאים לרוב באגן, אין זה אומר שהם מוגבלים לאיזורים אלו. זהו דבר נדיר, אך מוקדי אנדומטריוזיס נמצאו באיזורים מגוונים ושונים בגוף האישה, כולל הריאות, עיניים, סרעפת ואף במוח.
במקרים נדירים ביותר, מוקדי אנדומטריוזיס אף נמצאו אצל גברים (!). ממצאים אלו מעלים השערה כי מוקדי האנדומטריוזיס לא בהכרח נגרמים עקב נדידה של תאי רירית הרחם אל מחוץ לרחם, אלא שתאי רירית רחם יכולים להתפתח באופן עצמאי באיזורים שונים.

 

לא צריך אבחנה, גם ככה הטיפול הוא בעיקר במשככי כאבים

מעבר לכך שטיפול בסימפטומים בלבד ללא הבנת המקור אינו בהכרח יעיל בהשגת טיפול מקיף והוליסטי לאנדו, יש חשיבות עצומה לידיעה כי למצבך הרפואי יש שם והגדרה. ידיעה כזו פעמים רבות מספקת הקלה לחולה, שמרגישה כי סוף סוף יש פשר לתלונות שלה וכי היא אינה מדמיינת. פעמים רבות נשים מדמיינות גם כי מדובר במשהו גרוע ומסכן חיים, ולמרות הקושי הרב בחיים עם אנדו', ההבנה כי מדובר במצב לא מסוכן יכולה לספק הקלה.
יתרה מכך, כשאת יודעת איזו מחלה יש לך את יכולה לחפש תמיכה בקרב חולות עם מצב דומה, ולא לגשש באפילה במחשבה שאף אחד לא מבין אותך. ידע הוא כוח: כשאת יודעת מהו מצבך הרפואי, את יכולה להתחיל ולחקור אותו, אם ברפואה מערבית ואם ברפואה משלימה. את יודעת מה לדרוש ולשאול את רופאיך, יכולה לשקול שימור פוריות או שיקולים אחרים בכניסה להיריון, ויודעת טוב יותר כיצד להתייחס לגוף שלך בצורה הנכונה ביותר עבורו בהתאם למצב הרפואי. טיפול בסימפטומים "על עיוור" יכול להיות מאוד יעיל הן מבחינת המצב הרגשי של החולה והן מבחינת המצב הפיזי.

 

אנדומטריוזיס זו סתם מילה מפוצצת ל"כאבי מחזור קשים"

אנדומטריוזיס הוא כלכך הרבה יותר מכאבי מחזור. נשים רבות חוות כאבים איומים לפני, בזמן ולאחר הוסת, וחלק חוות כאב כרוני לאורך כל החודש. יש המוני סיפמטומים נלווים שלא קשורים לכאב הוסת הטיפוסי, כמו כאב קשה ומגביל ביחסי מין, כאבי ביוץ משתקים, כאבים ביציאות, כאבי גב, כאבים ברגליים, כאבים במתן שתן וכד'.
כמו כן, פעמים רבות נשים עם אנדו זוכות ל"תחלואה כפולה" ויש מחלות רבות שלעיתים נלוות לאנדו'-תסמונת המעי הרגיז, פיברומיאלגיה, שרירנים, מיגרנות, עייפות כרונית, חרדה, דיכאון ושאר נפלאות. ואם נחזור לרגע להתחלה, גם כאבי מחזור קשים הם לא דבר טבעי ונורמלי, אף שהורגלנו לחשוב כך.

 

אנדומטריוזיס היא לא "מחלה רצינית" והנשים הסובלות ממנה "מגזימות" או בעיקר סובלות ממתח נפשי
כמובן שככל מצב פיזיולוגי אחר, האנדו' עלול להיות מושפע ממתח, עומס, חרדה וכד', העלולים להחריף את התסמינים. עם זאת, חשוב להדגיש כי היא אינה מחלה פסיכו-סומטית ואינה עוברת בדרך פלא כאשר מורידים גורמי מתח מהחיים. היא בוודאי אינה באשמתך או באשמת בחירות שעשית לאורך חייך.
יש תאוריות מסוימות שקושרות בין אנדו לטראומות מסויימות בתחילת החיים. בעוד אני מאמינה שחשוב כי כל אחת תבחן את הקשר האנדו לבין טראומות, רגשות מודחקים ומצבה הרגשי-'להאשים' גורם כזה או אחר באנדו זה חסר אחריות ופשוט לא נכון. כמעט כל אישה תחווה טראומות כאלה או אחרות או אירועים קשים לאורך חייה, ואין זה אומר שהיא תפתח אנדומטריוזיס. צריך להתייחס למצב הרגשי כעוד דרך ונתיב להחלמה, לא כסיבה וגורם יחיד למחלה.  

 

לכל הנשים עם אנדומטריוזיס יש בעיות פוריות
יותר מדי נשים מקבלות רושם מוטעה שאנדו' שווה בהכרח לאי פריון ועקרות. אין זה המצב, ונשים רבות עם אנדו' נכנסות להיריון, חלק לא מבוטל מהן באופן טבעי. מאמינים כי כמחצית מהנשים עם אנדו יחוו בעיות פוריות, בהתאם לחומרת המחלה וגילן, ומתוכן הרוב הגדול יצליחו להרות-אם דרך טיפולים ואם באופן טבעי. 

 

אי אפשר לטפל באנדומטריוזיס ללא דיכוי הורמונלי או ניתוח
ישנם לא מעט עדויות על נשים שטיפלו בעצמן ללא טיפול הורמונלי או ניתוחי, בעיקר באמצעות תזונה, פעילות גופנית ואורח חיים מותאם. לעיתים טיפול כזה יכול רק להקל על הסימפטומים באופן חלקי או מלא, ולעיתים הוא ממש עוצר צמיחת נגעים חדשים ואף מקטין ישנים. לא משנה הטיפול בו את בוחרת, חשוב להישאר במעקב רפואי מדי כמה חודשים בכדי לבחון את מצב האגן ושאר האיברים.
 

טיפול הורמונלי מרפא אנדומטריוזיס
למרות שזהו קו הטיפול הראשוני בטיפול במחלה, יש לזכור כי טיפולים אלו אינם "מעלימים" את המחלה או את הנגעים, אלא רק מדכאים את הסימפטומים ו/או את המשך צמיחת הנגעים, לתקופה מסויימת (למרות שיש נשים שהבחינו בהקטנה של ציסטות לאחר טיפול הורמונלי, כך שייתכן שלפעמים ההורמונים אכן יכולים להקטין נגעי אנדו', אך לא להעלימם).
לעיתים, ככל שאישה ממשיכה להיות מטופלת בדרך זו, המחלה תהיה רדומה והיא לא תסבול מהסימפטומים, אך בפעמים אחרות האנדו' ממשיך לצמוח גם עם טיפול מסוג זה, או שאישה תמשיך לסבול מהסימפטומים.
חשוב להבין כי ברוב המקרים, ברגע שמפסיקים את הטיפול הנ"ל הסימפטומים יחזרו. פעמים רבות נשים אשר מנסות להיכנס להיריון נאלצות לעבור סבל רב, כיוון שעליהן להיות ללא טיפול הורמונלי, לעיתים זמן רב, עקב הקושי בכניסה בהיריון, ואם הן מטופלות פוריות-התרופות ההורמונליות אף מחמירות משמעותית את מצבן. אורח חיים מותאם לאנדו וטיפולים משלימים יכולים לסייע מאוד בהקלה בסימפטומים, ולעיתים גם ניתוח.

ניתוח תמיד משפר את המצב
המשפט הזה בהחלט לא נכון, וקשור בכלכך הרבה פרמטרים: בכישורי המנתח, בהימצאותו או הימצאותו של אדנומיוזיס, באופי ועומק הנגעים, בשיטת הניתוח (צריבה או כריתה) וכד'. נשים רבות חוו שיפור ניכר לאחר הניתוח ואף נכנסו להיריון זמן לא רב אחריו, אך נשים אחרות, לא מעטות, לא ראו תוצאות מן הניתוח, שלעיתים אף החמיר את המצב.
חשוב לשקול את כל הפרמטרים לפני הכניסה לניתוח, ולזכור שהאנשים אשר מפנים אותנו לניתוח, הם לרוב גם המנתחים שלנו. זה יוצר מצב בעייתי מבחינה מקצועית. אין זה אומר כי שולחים אותנו לניתוחים שלא לצורך, אבל חשוב לפני החלטה כזו לשמוע מס' חוות דעות ולנסות מס' טיפולים שונים, אלא אם כן המצב חמור ודחוף (לדוגמא', האנדו מתחיל לפגוע באופן מהותי באיברים פנימיים או קיימת ציסטה גדולה העלולה להתפוצץ).
כמו כן, יש לקחת בחשבון כי הניתוח לא עוזר לכל אחת, וההחלמה ממנו לא קלילה ופשוטה.

 

אנדומטריוזיס היא מחלה מתקדמת אשר תמיד הולכת ומחמירה עם הזמן
כרגיל, התשובה היא לא בהכרח. הסימפטומים ומהלך המחלה משתנים מאוד בין חולה וחולה. לא ניתן לצפות האם בחולה מסויימת האנדו יתקדם, יישאר ללא שינוי, יגרום לבעיות פוריות או כאב, יצריך ניתוח וכד'. עד סוף המאה ה-20, לא נעשה שום מחקר מקיף בכדי לבחון האם אנדו אכן מתפשט באגן יותר ויותר עם התקדמות הגיל. פשוט הניחו כי המצב אכן כך.
מחקר משנות ה-90 שנעשה בבלגיה מצא כי אנדומטריוזיס פריטונאלי לא החמיר עם הזמן והתקדמות גיל הנבדקות. מחקר אחר שנעשה על בע"ח הגיע למסקנות דומות. אולם, ישנם מקרים רבים אחרים בהם המחלה החמירה עם הזמן או בעקבות הוסת, בעוד נשים שטופלו בדיכוי הורמונלי פעמים רבות הצליחו "לעכב" את התפתחותה ולהרדים אותה, ומקרים אחרים שהמחלה הייתה "רדומה" מבחינה סימפטומטית אך המשיכה להתרחב בחלל האגן.
הדעות חלוקות בנושא, אך רוב הרופאים מסכימים כי יש "לדכא" את הביוץ והוסת כדי למנוע ככל האפשר את המשך התפתחות האנדו'.

 

היריון הוא תרופה לאנדומטריוזיס

זהו אחד המיתוסים הנפוצים ביותר שחולות אנדו' שומעות. פעמים רבות אנו מסתובבות בין רופאים שזורקים לנו באופן אוטומטי כתגובה לידיעה שיש לנו אנדו "תיכנסי מהר להיריון!" "זה יעבור ישר אחרי!". מלבד העובדה כי משפטים אלה מנותקים לחלוטין ממקומה של אישה באותה זמן, ולא מתחשבים כלל ברצונה להרות, ביכולתה להרות, באפשרות (השולית ממש לעניין) שהיא כלל אינה בזוגיות ושאר פרמטרים, זוהי פשוט עובדה לא נכונה, שמסבה עוגמת נפש לנשים רבות אשר מתאכזבות לגלות לאחר ההיריון כי הכאבים אינם חולפים.
אכן, נשים מסוימות חוות 'נסיגה' של סימפטומים במהלך ההיריון ובתקופה לאחריו. אולם לא ידוע על נשים שנרפאו באופן מלא מאנדו לאחר היריון. יתרה מכך, שמעתי על נשים שהכאבים שלהם חזרו ביתר שאת לאחר היריונות, החלו בגיל מאוחר או אף נמשכו במהלך ההיריון עצמו! 
אין זה אומר לחלק מהנשים לא יחושו הטבה ניכרת לאחר ההיריון, אם לטווח קצר ואם לטווח ארוך, אך להציג את ההשערה הזו כעובדה בדוקה זהו חוסר אחריות רפואית.

 

כריתת רחם מרפאת אנדומטריוזיס

כיוון שתאי רירית הרחם לא בהכרח מגיעים מהרחם, אלא יכולים לצמוח באופן עצמאי באגן, כריתת רחם היא לא בהכרח תרופה בדוקה. מחקר מצא כי 15 אחוז מהנשים ממשיכות לחוות סימפטומים של אנדו' גם לאחר כריתה, ול3-5%  מהן הכאב אף מחמיר.
כמו כן, הסיכוי להישנות הסימפטומים לאחר כריתת רחם גדול פי 6 כאשר משאירים את השחלות מאשר כשמסירים אותן. באם מסירים את השחלות ועדיין האישה לא הגיעה לגיל המעבר, יש צורך בנטילת הורמונים, שטומנים בחובם סיכון לחזרתה של המחלה. מתוך כך, חשוב שהטיפול התרופתי לאחר הכריתה יהיה מנוטר היטב ומדויק לאישה ולמצבה. יש לציין  כי במקרים של אדנומיוזיס בלבדף כריתת רחם מאפשרת ריפוי מלא של המצב.

 

אנדומטריוזיס נעלם עם ההגעה לגיל הבלות (או בהתאמה, עם כריתת שחלות)
זהו אחד המיתוסים הנפוצים ביותר. אולם, הוא לא נכון לכולן. הספרות מציינת מקרים של נשים שהמשיכו לסבול מסימפטומים של אנדו גם לאחר הגעתן לגיל הבלות (או לאחר כריתת שחלות, הליך שמעביר את האישה למצב של גיל הבלות), המבוגרת שבהן בת 78 (!). זהו אמנם לא המצב הנפוץ, אך הוא גם אינו נדיר ביותר, והוא תלוי בגורמים שונים, כרמת האסטרוגן הממשיכה להיות מיוצרת בגוף לאחר ההגעה לגיל המעבר, סוג האנדומטריוזיס, חומרת המחלה וכד'.
כמו כן, פעמים רבות טיפול הורמונלי מבוסס אסטרוגן הניתן כדי להקל על נשים את תסמיני גיל המעבר (הקשורים ברמות נמוכות של אסטרוגן) יכול להחמיר את מצב האנדו', גם לאחר גיל הבלות, בהיותה מחלת תלוית אסטרוגן, כך שיש להתאים את סוג הטיפול המדויק בהתחשב בכל הפרמטרים הנ"ל. 
כמובן שללא קשר, נגעי אנדו' אינם נעלמים עם גיל הבלות ולכן לעיתים יש צורך לטפל בהם ניתוחית.


 

אנדומטריוזיס זה סוג של סרטן
אנדומטריוזיס איננו סרטן. יש כאלו שמתייחסים אליו כאל סרטן שפיר, עקב יכולות ההתפשטות שלו. אולם אנדומטריוזיס איננה מחלת סרטן ואין מקום לדאגה מבחינה זו. עם זאת, מחקרים מסוימיים מצאו  כי לחולות אנדו יש סיכון גבוה יותר לסרטן השחלות, בערך פי 1.5 יותר מאישה רגילה.
 

אנדומטריוזיס אינה מחלה מסוכנת או רצינית
אנדומטריוזיס אינו גורם למוות, אך בהחלט גורם לירידה קשה ומשמעותית של איכות החיים. הקושי שבהתמודדות עם כאבים חזקים, בלתי נפסקים ומתישים, מביא לכך שלעתים ישנה פגיעה של ממש ביכולת לעבוד, לתפקד ולעסוק בפעילות שגרתית שוטפת. ההשלכות הרב מערכתיות של המחלה מובילות לצורך קבלת טיפול במקום המכיל רופאים בעלי ידע נרחב במחלה וההתמודדות עימה, בין היתר אף קבלת טיפול במרפאת כאב, מרפאת גיל המעבר (בשל הטיפולים ההורמונליים) וטיפול במרפאת גסטרו. חשוב לציין כי על אף שהמחלה אינה מסכנת חיים בהגדרה-היא עלולה לגרום לסיבוכים כגון הצורך בכריתת שחלות, חצוצרות או מעיים. יש להיות במעקב קבוע אצל הרופא המטפל, גם אם אין תסמינים קליניים ברורים. 

אנדומטריוזיס-מיתוסים שצריך לשבור

אנדומטריוזיס-מיתוסים שצריך לשבור