לפוסט-
ניצן ברנשטיין/2.3.17
דמיינו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב. רוח קלה פורעת את שערכם. השמש מאירה, החיים מחייכים אליכם. אתם בדרך לעשות משהו שאתם אוהבים. התלבשתם יפה, התבשמתם. יום חדש בחוץ.
ואז לפתע, מגיע בריון לבוש שחורים, ומרביץ לכם מכות רצח.
הוא מצמיד אתכם לרצפה עד שכמעט אין לכם אוויר, ואין לכם איך להיאבק בו. הוא חזק ממכם פי כמה, אימתני ומאיים. אתם לא מצליחים לזוז, לא יכולים להילחם בזה. אז אתם פשוט מחכים שזה יעבור.
באותה פתאומיות הוא קם ונעלם כלא היה. אתם נותרים על הרצפה, המומים, מבועתים. הגוף עדיין רועד מעוצמת המכות והפחד. אתם מסתכלים סביב ושואלים עוברי אורח-ראיתם את מה שקרה עכשיו? ראיתם איך הוא הכאיב לי? אבל כולם אומרים שהם לא ראו אף אחד בסביבה, ובכלל-איך יכול להיות שחטפתם מכות הרגע? אתם נראים ממש בסדר, אין לכם ולו חבורה אחת עליכם, אפילו לא שריטה.
אבל אתם יודעים שהוא היה שם.
למחרת, או שבוע אח"כ, או רק כמה שעות לאחר מכן-הוא מגיע שוב. ללא אזהרה, ללא הכנה, הוא בא ומחטיף לכם מכות רצח. כל הגוף שלכם דואב, אתם מנסים לומר לו ללכת, מנסים לשלוף כלי נשק, אבל הוא כלכך הרבה יותר חזק. אתם עוצמים עיניים ושוב מתפללים, רק שיעבור כבר, רק שייגמר.
והנה הוא קם ונעלם. אף אחד לא ראה אותו חוץ ממכם, ואין לכם שום שריטה. אבל הפעם לוקח לכם יותר זמן להצליח לקום מהמדרכה.
אתם מתחילים ללכת מרחובות אחרים. אולי ככה הוא לא ימצא אתכם? אתם הולכים בדרכי קיצור, או מביאים חבר איתכם. אולי אם תלכו בדילוגים הוא לא יבוא יותר? אולי אם תרוצו הוא לא ישיג אתכם? לא. לא משנה היכן ולא משנה מתי, הוא מגיע בסוף. תמיד בלי הכנה. תמיד ברגע שכבר באתם לנשום לרווחה, אולי הוא עזב אותי לתמיד. בדיוק אז הוא יבוא, ויחטיף לכם מכות רצח, ויילך.
אחרי כמה זמן הוא מתחיל לבקר אתכם בעבודה. בפאב. בים. בערב שקט עם חברים. הוא בא ומחטיף לכם מכות אבל רק אתם רואים אותו. אתם מנסים להתנהג כאילו הוא לא שם, מוריד לכם בוקס בזמן הישיבת צוות בעבודה או באמצע צ'ייסר. גם ככה אף אחד לא רואה אותו, אולי אפשר פשוט להתנהג כאילו הוא לא קיים.
לפעמים הוא הולך איתכם ימים שלמים עד שאתם מתחננים, לכל אל וישות שאפשר, שרק יילך כבר. לפעמים הוא נעלם, וביהירותכם אתם חושבים שאולי נפטרתם ממנו לתמיד. אולי נמאס לו ממכם? אולי הייתם טובים מספיק בלברוח ממנו?
אבל הוא תמיד חוזר. תמיד חוזר להכאיב, הבריון הבלתי נראה הפרטי שלכם. האנדומטריוזיס שלי.
אני לומדת כל יום מחדש כיצד לחיות איתו ואפילו לאהוב אותו, את הבריון הזה. אולי יש לו לב זהב. אולי הוא רק רוצה קצת אהבה (בכל זאת, עובדת סוציאלית). אבל אני לא חייבת להיות איתו לבד. אני לא חייבת להיות היחידה שרואה אותו. ואני לא חייבת להיות איתו לתמיד. ובשביל זה, אתם צריכים להכיר אותו גם.
כי אם מספיק אנשים יכירו אותו, אולי יתחילו להבין שזו בעיה שמשפיעה על כל הרחוב, ולא רק על ניצן. על אחת מעשר נשים שהולכות ברחוב מתנפל הבריון הזה בלי שום הכנה.
זו בעיה של כולנו. אם רק תכירו אותו, אם רק תדעו איך קוראים לו-אולי נהיה פחות לבד, ואולי מישהו ידע איך סוף סוף להגיד לו להפסיק להיות אלים, איך להפסיק להכאיב לנו, ולהיעלם. באהבה.
מרץ הוא חודש המודעות לאנדומטריוזיס. אל תשאירו אותנו לבד.